<h1>השלמה — פסחים</h1>
<h2>דף ל.</h2>
[פסחים ג' ע"א] אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. רב פפא אמר תשע, שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. תנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב (ולאשה) [ובאשה] קראו מושב. ומסקנא דשמעתא ובדאורייתא מי לא כתיב טמא, אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד, והיכא (דאפישי) [דנפישי] משתעי בלשון קצרה. ודוקא שאינו לשון מגונה, אבל לשון מגונה אע"ג דנפישי לא משתעי בלשון קצרה. וטמא דכתיב באורייתא פי' אסור, ואינו לשון מגונה. אבל [גבי] נח דכתיב מן הבהמה אשר איננה טהורה הוא דבר מגונה, דההיא שעתא לא הוו אסורין, ומאי איננה טהורה שעברה בה עבירה, וזהו דבר מגונה. וכי איתא בפרק בתרא דזבחים [קט"ז ע"א] ובפרק חלק [סנהדרין ק"ח ע"ב], דגרסינן התם ומי איכא טמאין וטהורין בההיא שעתא, אמר ר' יצחק מאותה שלא נעברה בה עבירה, מנא ידעי, כל שהתיבה קולטתן בידוע שהיא טהורה. וכן במה שכתוב אשר לא יהיה טהור מקרה לילה מאחר שהזכיר טומאתו שהיא בעבור הקרי הוא דבר מגונה.
<h2>דף לד.</h2>
[פסחים כ"ז ע"ב] תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה. ואפר הקדש לעולם אסור. ואוקימנא כגון שנפלה דליקה מאליה, דלא הוה איניש דלמעול. אבל אם לא נפלה דליקה מאליה מעל המסיק ונפקי (לכולם) [לחולין] ואפרו מותר. והא דקתני גבי הקדש לעולם וגבי אשרה לא תני לעולם, משום דאשרה דגוי אית (ליה) [לה] תקנה בבטול והקדש לית ליה תקנה. והכי איתא בשלהי מסכת תמורה [ל"ד ע"א]. מסתברא לי דהא [ד]אמרינן בשלה על גבי גחלים הפת מותרת, דוקא בערלה וכלאי הכרם שאפרן מותר, ועל גבי גחלים הוו להו כאפר. אבל בעצי אשרה שאפרן אסור הפת אסורה. והא דאמרינן יוליך הנאה לים המלח, פירש הרב אלפסי הנאת הפת. משמע שהפת אסורה ולא (שהי) [שרי] בהולכת [דמי] עצים לים המלח. והרב בעל המאור כתב דהוא הדין לפת (ובתנור) [ותנור] דסגי [ליה] בהולכת דמי עצים לים המלח.
